הפרעה בדיבור: מתי זו השתתפות ומתי השתלטות

«אתה כל הזמן קוטע אותי» ו«אתה לא נותן לאף אחד להיכנס» נאמרים לא פעם על אותה שיחה בדיוק, בפי שני משתתפיה. ושניהם עשויים לתאר את מה שבאמת קרה.

חפיפה אינה הפרעה

עבודותיה של דבורה טאנן על סגנונות שיחה הכניסו את המושג חפיפה משתפת: דיבור בו־זמני כסימן להתלהבות ולמעורבות. במשפחות ובאזורים מסוימים זה דבר רגיל ואיש שם אינו נפגע ממנו.

הצרה מתחילה בין הסגנונות. מי שבחפיפה אומר «אני אתך» נשמע, למי ששומע בה «שתוק», בדיוק כמי שחוטף את רשות הדיבור. אף אחד מהם אינו גס: יש להם כללים שונים, ושניהם חשים מקופחים.

מה באמת הופך את זה להשתלטות

המבחן המועיל אינו הבו־זמניות אלא מה שקורה אחר כך. אם דיברת מעליו ואז החזרת לו את הנושא — השלמת את מחשבתו, ביקשת שימשיך — זו הייתה חפיפה. אם הנושא עכשיו שלך והאחר לא חזר לעולם למה שאמר, לקחת את רשות הדיבור.

את ההבחנה הזאת אפשר לבדוק אחר כך ובלי ריב. הביטו מי סיים את המשפטים שהתחילו. בשיחה עם חפיפה אמיתית, את רוב המשפטים שהתחילו מסיים בכל זאת מי שהתחיל אותם.

היכן הכניסות באמת

חוקרי השיחה מתארים את הדיבור כרצף יחידות עם סופים צפויים, ודווקא בסופים האלה — ולא בשתיקות — נכנס בדרך כלל הדובר הבא. לכן הרווח בין התורות קצר כל כך: אנשים מכוונים אל התפר במקום להמתין להפוגה.

כדאי לדעת זאת למי שלעולם אינו מקבל תור. קרוב לוודאי שאתם מחכים לשתיקה שלא תגיע. להיכנס בסופה של מחשבה שלמה אינו גסות: זה המנגנון שכל האחרים כבר משתמשים בו.

שתי הפרעות שתמיד עולות ביוקר

האחת היא לסיים משפטים של אחרים. היא באה בדרך כלל מרצון טוב ומזריזות, ולוקחת את המשפט מבעליו — כואב במיוחד למי שזקוק לרגע כדי למצוא מילים.

השנייה היא לקטוע בגלל פרט שאינו משנה דבר. «זה היה ביום שלישי, לא ברביעי» עוצר סיפור ואינו קונה כלום. אם הפרט חשוב, הוא יהיה חשוב גם בעוד דקה — אז תשאלו.

איך לתקן את הצד שלכם

אם אתם הקוטעים: הבעיה כמעט לעולם אינה סבלנות אלא הפחד לאבד את המחשבה. רשמו אותה — שלוש מילים על נייר משחררות מהצורך לומר זאת עכשיו ומאפשרות לאחר לסיים.

אם אינכם מצליחים להיכנס: הפסיקו לחכות לשתיקה והתחילו להשתמש בסופי המחשבות. ואמרו זאת בקול כשזה קורה: «רגע, איבדתי את שלי» הוא משפט שכמעט כולם מכבדים, והוא קצר בהרבה מלכעוס על השיחה אחר כך.